חיל התותחנים במבצע קדש

רקע כללי – אימון צוערות

הלאמת תעלת סואץ על-ידי נאצר, נשיא מצרים, גררה בשנת 1956 יוזמה משותפת של צרפת ובריטניה לתפיסת תעלת סואץ כדי להבטיח מעבר שיט חופשי בתעלה. ישראל, שעמדה באותה עת מול איומי מלחמה מצד מצרים, שותפה כבעלת-ברית במבצע הצרפתי-בריטי ועמדה לפלוש לחצי-האי סיני כדי לכבוש אותו ולטהרו.

הראשונים שידעו על היוזמה הזאת היו אנשי חיל התותחנים. אחד מהם, דוריאן גילאון, הצטרף לספינה הצרפתית, ששייטה מול חופי סיני לפני פרוץ הקרבות. בעת שהתקיימה ישיבת התיאום הארטילרית בין צרפת לישראל, אמר הנספח הצבאי הישראלי בפאריס לצרפתים: "אני רוצה שהספינות יושיטו סיוע ארטילרי לכוחות צה"ל, האמורים לכבוש את מוצבי רפיח בחצי-האי סיני."

לא היה זה "הרומאן" היחיד שהיה לישראל עם צרפת. באותן שנים סיפקו הצרפתים לחיל התותחנים הישראלי את התותחים הראשונים בקליבר 155 מ"מ. מרבית כלי המלחמה של חיל התותחנים ערב מבצע "קדש" היו נגררים. קשה היה להאמין, שהתותחים הללו יצליחו לשעוט בחולות סיני עם הכוחות המסתערים במהירות, מבלי להיתקע.

בהינתן אות הפלישה לסיני החלו הטנקים וכוחות החי"ר להתקדם לכיוון תעלת סואץ. התותחים נתקעו. היו מפקדי תותחנים שלא עמדו בקצב, או שאנשי השריון שכחו אותם. בקרב על סכר הרואפה, במזרח סיני, לא הפעילו את הארטילריה. "מדוע אינך מפעיל אותנו? " -שאל מפקד הארטילריה את מג"ד השריון שהסתער על הסכר, וזה ענה לו, כי הוא פשוט שכח שהתותחים עומדים לרשותו. מאוחר יותר, כשכוח השריון שנלחם ברואפה הגיע לאום-שיחאן, הוא ביקש שהתותחים יירו לעבר השריון המצרי, שעלה על ציר אל-עריש. פעולה זו הוכחה כנכונה, והכוחות המצריים נסוגו לאחור.

חטיבה 9, שירדה לכיוון שארם א-שיח', היתה זקוקה לכוח ארטילרי. התותחים שהצטרפו אל החטיבה היו נגררים. הם נתקעו כולם בדרך לקצהו הדרומי של חצי-האי סיני.

בעיות תנועה

אין ספק כי קצב תנועת התותחנים היווה בעייה. מג"ד תותחנים נזכר כי הגדוד שלו היה כולו מפורק ומועמס על משאיות ענק. גדוד מרגמות כבדות נגרר – נע אט אט בדרך לקציימה בעקבות חטיבה 4. המהירות העצומה שבה נע השריון הרשימה את התותחנים וילדה תחושה שהם אף פעם לא יגיעו לזמן, ואם תתפרס הסוללה יהיה האויב מעבר לטווח הקנים. אחד המג"דים החזיק ראשו בין שתי ידיו ואמר: "הקצב הזה לא בשבילי".

כאשר פעלו התותחנים בצד יחידות חיל רגלים אפשר היה להפיק מהאש שלהם תועלת, אך בתנועה מהירה הם נזנחו מאחור. סגן חיים ירקוני, קצין ניהול אש ביחידת תותחנים אשר סייעה לחטיבה 8 במלחמה ומאוחר יותר לחטיבה 7, מספר: "הפריסה הראשונה שלנו היתה דרומה לבארותיים. היתה זו התקפת לילה ירינו המון תחמושת והמתחם נכבש מהר. פתאום נתן קצין התצפית הקדמית פקודת "עצור". לגבינו היה זה מצב קריטי, שכן הקנים היו חמים וטעונים, ולא יכולנו לפרוק את הפגזים מן הקנים. הכוח התקדם מהר כל כך עד שאם היינו עלולים לפגוע בכוחותינו שלנו. המתנו עד הבוקר. שלושה קנים היו טעונים. ניסינו לחלץ את הפגזים אבל מכשיר החליצה התפורר בתוך הקנה. הוחלט לשלוח את הקנים לתל השומר ושם היו צריכים לקדוח חור בתוך תחתית הפגז כדי לחלוץ את הקנים. כך נשארתי עם סוללה אחת בלבד.

"אותו לילה כבשו את הצבחה וניהלו התקפה על ציר ניצנה-אום כתף. המוצב נכבש בלילה השני. לאחר הכיבוש בא אלי אחד המפקדים הבכירים, שלום חרמון, ואמר כי אנו עתידים לסייע לשתי חטיבות: חטיבת הראל שתתקוף את אום-כתף מהחזית, וחטיבה 7 שתגיח מן העורף. פרסנו את התותחים והתחלנו לטווח כדי להיות מוכנים לקרב הלילי. עם שחר, כשהתכוונתי לנסוע קדימה ולמצוא לעצמי עמדת תצפית, גיליתי שיירת טנקים וכלי רכב. לא הבנתי של מי הם. מפקד האגד אמר לי שכוחותינו כבר עברו את קציימה, והם כבר עמוק בשטח המצרי, אבל כשעצר הכוח, ומג"ד הצנחנים שהיה במקום שאל אותי: 'מה את העושה פה?' הסתבר לי כי אנחנו, התותחנים, הקדמנו את החי"ר והשריון בפריצה הזאת".
בקרב המפורסם על סכר הרואפה, הקרב שבו זכה השריון בהצלחה עצומה, כשהוא מפגין תעוזה ואומץ לב, שכחו את האטילריה. משפנה קצין התצפית הקדמי, למפקד גדוד הטנקים שעלה על הרואפה, סא"ל אברהם ("ברן") אדן, ואמר לו: "אני כאן, מדוע אתה לא משתמש בי?" הסתבר כי בלהט הקרב שכח "ברן" כי היתה לצידו ארטילריה, שלא הופעלה בקרב.

מאוחר יותר, כשהגיע הגדוד של "ברן" לדרום אום-שיחאן, ביקש את הארטילריה לירות לעבר כביש אל-עריש. שתי סוללות 25 ליטראות ירו לעבר השריון, שעלה על ציר אל עריש, והארטילריה הצליחה להניס את הטנקים המצריים. זו היתה דוגמא ברורה לאנשי השריון כי שימוש נכון בארטילריה, אפילו בקרבות שריון בשריון, יכול להכריע את הקרב אם לא בגלל כוח המחץ של הפגזים, הרי לפחות בגלל הפגיעה המוראלית והפחד שהם זורעים בשורות הטנקים המצריים.
למחרת בבוקר על אותו ציר אל עריש, ניתן היה ללמוד פרק נוסף על כוחה של הארטילריה. השמש זרחה הישר לתוך עיניהם של הטנקיסטים המצרים. "ברן" ביקש ממפקד הסיוע החטיבתי, נשר, לירות על הטנקים המצריים. הארטילריה ירתה מסך אש שהפריע למצרים לאכן מטרות ולפגוע בשריון שלנו. כאשר לפי פקודות השריון פסקה האש הארטילרית החלו המצרים לירות. היה זה שיעור קצר במישורים הרחבים של אל עריש שהארטילריה, בסופו של דבר, היא כלי עזר עצום לשריון, אם יודעים כיצד לנצל אותו.

המסע היבש

דומה כי את בעיית חיל התותחנים במלחמת התנופה של "קדש", אפשר למצות בפרשת גדוד "רשף" שירד עם חטיבתו של אלוף יפה לשארם א-שיח'. הסיפור הזה צופן בחובו כמעט את כל הבעיות שניצבו בפני התותחנים, במלחמת בזק זו.

חטיבת עודד ירדה לשארם א-שיח', במסע ארוך ופתלתל, שחצה דיונות ועבר במקומות בהם קשה היה להעביר רכב זחלילי. חיילי החטיבה היו צריכים לרדת ולדחוף את כלי הרכב כדי להתקדם ליעד. גדוד התותחנים הצטרף לחטיבה וסיפורו אופייני ל"מסע היבש". מספר דוד ירקוני: "עשרה ימים לפני המבצע. קירבו את הגדוד שלנו, שישב במחנה ג'למי (2 סוללות סדירות ושתי סוללות מילואים – 25 ליטראות), לחזית הדרום. השתכנו בצריפין ו-5 ימים לפני המבצע, קיבלנו התראה להגיע לנקודת כינוס, באיזור הנגב הדרומי. את סוללות המילואים גייסו להגן על אילת. "הגדוד שלנו צורף לחטיבת עודד, אשר קיבלה את המשימה לרדת לשארם א-שיח'. המג"ד סא"ל ברוך רודניק, החל לפקד על הגדוד, במקום להיות יחד עם המח"ט, כנהוג בתורת הלחימה – מאחר שהסמג"ד לקה בהתקפת כליות קשה. המג"ד צריך היה לנווט את הכוחות לאורך התוואי הקשה שבין אילת לשארם א-שיח'.

"יצאנו לדרך עם עוקבי התחמושת (32 פגזים על כל עוקב). אבל באמצע הדרך הוחלט, להתנתק מהעוקבים, אשר סירבלו את התנועה, בדרך לא דרך. ההישג התותחני הגדול ביותר היה, כשהגענו עד שארם. היו צריכים לדחוף את המשאיות, את התותחים, ולהדוף אותם צעד אחרי צעד. כשהגענו לשארם, פרסתי את התותחים, צפונית למוצבים המצריים כ-7 ק"מ מן המטרות. חוסר הסדר היה מוחלט. אף אחד לא פנה אלינו לקבל סיוע ארטילרי. כשהתייצבתי לרשות אל"מ יפה הוא שאל: 'מי אלה בכלל? מה הם עושים כאן?' בסופו של דבר, ירינו כמה פגזים ובכך הסתכם הסיוע הארטילרי שלנו, אשר למענו עשינו דרך חתחתים ארוכה שכזאת".

משארם, קיבל הגדוד פקודה לדגל לג'נין, ללא התותחים כדי לקדם כוחות עיראקיים, שהתקרבו לגבול. סגן דוד ירקוני, מספר: "עלינו על הדאקוטות בשארם ונחתנו בג'למי. משם, נסענו צפונה ופרסנו עם התותחים, שהיו במחסנים ליד הגלבוע, מול ג'נין".

קרב אבו עגיילה

מצבו של הגדוד הארטילרי שסייע לחטיבת "הראל", בפיקודו של אל"מ גודר, לא היה שונה. חטיבת "הראל" עמדה לכבוש בליל ה-31 באוקטובר את עמדות עוג'ה אל מצרי, וטרת אום בסיס, ובלילה שאחר כך, היתה אמורה לתקוף את מתחמי אום כתף ואום שיחן.

סגן עודד בונה, שהיה אז קצין ניהול אש במילואים, בחטיבה זו, מספר על עבודת גדוד המרגמות הכבדות, בפיקודו של המג"ד סגן אלוף פינצ'וק: "פרסנו במוצב מסיד שלפני אום כתף. הירי היה גרוע. הסיבה לכך: עירוב של 4 לוחות טווחים למרגמה 'מ.י.' תוצרת הארץ ולמרגמה 'סולתם', ורק תוך כדי הירי, התבררה הטעות.

"כשהכוח של חטיבת "הראל" רץ קדימה, פרסנו ליד טרת אום בסיס (מוצב חוץ שלפני אום כתף) ומכאן, ירינו כמות גדולה מאוד של תחמושת לעבר מוצבי אום כתף. כאשר שינתה חטיבת החי"ר כיוון ועשתה עיקוף דרך מעבר הדייקה, פרסנו את הגדוד בקציימה כדי להתגבר על בעיית הכיבוש מן הצד השני. אחר כך עברנו לפיקודו של אגד ארטילרי והשתחררנו. בכל מבצע 'קדש' ירה גדוד המרגמות שלנו 35 פצצות בלבד".

ניצני המתנייע

החלום של אנשי חיל התותחנים להאיץ את תנועת התותחים קרם עור וגידים בחולות סיני. מחד גיסא, בלטו קשיי התנועה, ומאידך גיסא, אפשר היה לראות את ראשית פתרונה של בעיה זו. האחראי לכך היה אייזיק ויינשטיין, המפקד הראשון של סוללת התותחים המתנייעים.

הוא קיבל את התותחים המתנייעים סמוך לפרוץ הקרבות. היו אלה תותחים מתנייעים מסוג "אי.אם.איקס". הסוללה הוצבה לתקופת הקרבות בחטיבה 27, שנעה לכיוון רפיח. החטיבה הקימה צוות גדודי משוריין, וסוללת התותחים המתנייעת הצטרפה אליו ופרצה עם החטיבה, שכבשה את צומת רפיח והמשיכה לכיוון אל-עריש.

אייזיק ויינשטיין, שהיה בעל ניסיון רב בתותחנית שדה, הצליח לנווט את הסוללה, אולם כשנתקל בצומת שיח'-זוויד-ג'יראדי במשוריינים מצריים, ירה לעברם בכינון חצי עקיף. הוא ראה את הכלים מקרוב, ולא עמד בפיתוי: הוא ירה לעברם כאילו היה טנק לכל דבר.

הניסיון הרב, שנרכש במלחמה זו בחולות סיני, הוביל לשינוי דרמתי במבנה תורת התותחנים ובחימושו של החיל. בשיחת הסיכום של צה"ל, שהתקיימה בסיום המערכה, השתתפו גם קציני חיל התותחנים. הרמטכ"ל משה דיין אמר אז, כי צה"ל למד במבצע "קדש", שהכוח העיקרי במלחמה הוא לא חיל הרגלים, אלא חיל השריון וחיל תותחנים מהיר. "כבר אז התגבשה במטה הכללי הדעה, כי יש לנייד במהירות את חיל התותחנים," סיפר הקתמ"ר שלום עירון, שהשתתף בשיחת סיכום זו. ואכן, הוא שהניח את היסוד למהפכת המתנייע.