מוצב החרמון

השלב הראשון

מוצב כתף החרמון היה הגדול במוצבי צה"ל בחזית הצפון. בגלל חשיבותו האסטרטגית, גובהו ומיקומו היו בו מתקני התרעה, תצפית ובקרה מתוחכמים של חילות המודיעין, האוויר והקשר. הוא נבנה בשלושה מפלסים, הראשון שבהם תת-קרקעי, ועליהם שכבם-פיצוץ (שכפ"ץ) בנויה מרשתות ברזל ממולאות אבנים (גביונים).

ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, היו במוצב 60 חיילים. 14 מהם לוחמים, מפקד המוצב ו-13 חיילים מגדוד "גדעון" של חטיבת גולני, ו-46 חיילים מחילות הקשר, האוויר והמודיעין. 6 מהם היו בתצפיות מחוץ למוצב. לוחמי מוצב החרמון הישראלי היו הראשונים, אשר שילמו את מחיר ההפתעה האסטרטגית והטקטית של מלחמת יום הכיפורים. לאחר הפגזה כבדה נחתו בסמוך למוצב בארבעה מסוקים שתי פלוגות חיילי קומנדו סורים, שחסמו באש חזקה את כל דרכי הגישה אל המוצב, בשעה ששתי פלוגות נוספות של צנחנים וחי"ר תקפו רגלית מכיוון מוצבי החרמון הסוריים. כבר בשלב הלחימה הראשון בשעה 15.40 חדרו הסורים לתוך המוצב.

בתוך דקות ספורות לאחר חדירת הסורים לתוך המוצב, התפצלו והתפזרו החיילים הישראלים במקומות שונים במוצב הענק וניסו להגן על עצמם בתוך המנהרות, המעברים והפתחים. למעשה התפצלו 54 החיילים, שהיו בתוך המוצב, לשתי קבוצות גדולות: הכוח, שהיה עם המפקד, מנה 17 איש. בכוח השני היו 27 חיילים. 10 חיילים נוספים מצאו מחבוא ומסתור בחוליות, בזוגות וכבודדים במקומות שונים במוצב.

כבר בשעות אחה"צ, בשבת ה-6 באוקטובר 1973, ניסו לוחמי גולני, שיצאו ב-3 נגמ"שים ממוצב הר דב, לסייע לנצורים במוצב החרמון, אלא שכוח החילוץ עלה על מארב סורי, נפגע ונסוג. נסיון נוסף, שני, לחבור עם המוצב בוצע בליל 7-6 באוקטובר על-ידי שתי פלוגות מחטיבת גולני רכובות על זחל"מים.

הכוח הגיע לנווה-אטי"ב ונערך להמשך הפעולה. אלא שפעולת-החילוץ בוטלה על-ידי אלוף פיקוד הצפון בהעדר מידע מודיעיני עדכני על מצב חיילי מוצב החרמון ועל היקף הכוחות הסוריים שמסביבו. בינתיים תגברו הסורים את כוחם בגזרת החרמון במאות צנחנים וחיילי חי"ר, שנערכו במקומות החולשים על דרכי הגישה בין הסלעים.

חיילים סורים כיתרו לחלוטין את מוצב החרמון, והתבצרו בעמדות מאולתרות הפזורות בכל העמדות ונקודות-המפתח החשובות בגזרת החרמון: "גבעה 17", "גבעה 16", "רכבל עליון", "המצוק", "עיקול הטנק", "גבעה 24", "רכבל תחתון" ו"גבעה 10" (החולשת על מג'דל-שמס). הכוח שהיה עם מפקד המוצב, 17 חיילים אשר חלקם שייך ללוחמי גדוד "גדעון", הצליח לחמוק בלילה (ליל 7-6 באוקטובר) מן המוצב, אך סמוך ל"רכבל עליון", כמאה מטרים מן המוצב, עלה ונתקל במארב סורי. חמישה מאנשיו נהרגו, שניים נשבו, אך עשרה אחרים ניתקו מגע, נסוגו, ניווטו כל אותו לילה, והצליחו לבסוף להניע בשלום לקווי צה"ל.

הכוח השני, שכלל כאמור 27 חיילים, ניסה פעמיים להגיח ממחבואו, אך בכל פעם התגלה וספג אבדות. ארבעה מאנשיו נהרגו, והשאר נכנעו. שאר החיילים, שנותרו במוצב במקומות שונים ומוסתרים, הסגירו את עצמם בלית-ברירה ונפלו בשבי, בימים שלאחר-מכן. סך-הכל נהרגו 13 חיילים. 31 נפלו בשבי. בבוקר ה-8 באוקטובר ניתן אישור לתקוף את מוצב החרמון לאחר שהיו ידיעות, כי יש בו עדיין חיילים נצורים.

אנדרטאות החרמון

אודות

שלוש אנדרטאות מנציחות את הלוחמים, שנפלו בקרבות על מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים. בחניון התחתון של אתר ההחלקה בחרמון, על גבעה קטנה של עפר וסלעים, ניצבת אנדרטה לזכר "בנינו שנפלו בחרמון". הקיר הקדמי של האנדרטה בנוי אבני גיר מקומיות שסותתו והותאמו זו לזו, ועליו סמל צה"ל ולוח ארד ובו שמות 79 חיילי חטיבת גולני שנפלו בקרבות. גב האנדרטה מבטון גלוי ועליו ציטוט מתוך המקאמה הידועה של חיים חפר "החרמון של גולני": "…כאן הולכים לאט, כאן יש אבנים שעליהן לא דורכים, כאן מצבות מלחמה כואבות, בין סלע ושיח."

כמה עשרות מטרים צפונה, כמאה מטר מעל הכביש, הוקמה אנדרטה נוספת לזכר נופלי גדוד "אריות הגולן" של חטיבת גולני. האנדרטה בנויה מגוש סלע-גיר ענק שבחזיתו נחקקו 19 ריבועים ובהם שמות 19 הלוחמים שנפלו בקרבות החרמון, חלקם ב-8 באוקטובר, וחלקם ב-22 באוקטובר 1973.

במרכז הסלע הכתובת: "בהבקיעם אל שיא לעקור אויב נפלו בנים. טל נעורים על ראשם וטל חרמון."

כמאה מטר לפני בניין הרכבל העליון, מעט ממזרח לכביש ומעליו, גלעד צנוע בדמות אבן בזלת ועליה שמות ארבעה לוחמי סיירת גולני, שנפלו בקרב לשחרור החרמון ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22 באוקטובר 1973).

השלב השני

המשימה לנסות לשחרר ולכבוש מחדש את מוצב החרמון הישראלי הוטלה על חטיבת גולני בפיקוד אל"מ אמיר דרורי, שכוחותיו היו פרוסים באזור מסעדה מג'דל-שמס. לאחר נוהל-קרב חפוז יצאו הכוחות לפעולה בשעה 8.00 בבוקר, מבלי שהיה בידי פיקוד הצפון, ובידי מח"ט גולני ומפקדי-המשנה, מידע מספיק על גודל הכוח הסורי ואופן פריסתו בגיזרת החרמון.

תוכנית "כוחות ומשימות" של מח"ט גולני קבעה שני "מאמצים" מקבילים: צוות-קרב ממונע על גבי זחל"מים עם פלוגת חי"ר מגדוד "אריות הגולן" (גדוד ביה"ס למ"כים של החטיבה), עם מחלקה מהסיירת ושני טנקים בסיוע צמוד וחפ"ק המח"ט, בפיקוד המג"ד סא"ל דובי דרור ינועו בציר הכביש העולה ממג'דל-שמס (דרך רכבל תחתון ורכבל עליון) אל המוצב. צוות-קרב רגלי עם פלוגת חי"ר מגדוד "הבוקעים הראשון" מתוגבר בשני צוותים של הסיירת, בפיקוד המג"ד סא"ל יודקה פלד ינוע ממג'דל-שמס דרך "גבעה 10", "גבעה 16" ו"גבעה 17" אל המוצב.

בשעה 10.00 לערך, לאחר שעתיים של טיפוס מייגע בשטח סלעי קשה לתנועה, נתקל הכוח הרגלי בהתנגדות סורית עקשנית באזור "גבעה 10". אותה שעה הגיע הטור הממונע לאזור "רכבל תחתון" עדיין ללא אבידות. במשך שעה לערך נמשך הקרב על "גבעה 10" בין לוחמי נדוד "הבוקעים הראשון" והפלס"ר ובין חיילי החי"ר והקומנדו הסורים, שהתמקמו בעמדות שולטות ונלחמו בעקשנות רבה. "ערפל-הקרב" והמודיעין הלקוי והחסר היו בעוכרי מפקדי הכוח הרגלי; חיילים ומפקדים רבים נפגעו מאש צלפים סורים בראשית הקרב, ורבים אחרים נפגעו במהלך נסיון האיגוף הראשון (ממזרח), שנבלם ונהדף על-ידי הסורים.

נסיון איגוף נוסף (ממערב) בסיוע ארטילרי צמוד עלה יפה, והסורים החלו נסוגים אל מעלה ההר. מחלקה מגדוד "אריות הגולן", שנשלחה לסייע ללוחמי גדוד "הבוקעים הראשון" בקרב הקשה על "גבעה 10", גלשה מ"עיקול הטנק" והגיעה אל עורף הסורים הנסוגים, שהתפצלו לכמה כוחות-משנה במעלה ההר. כל אותה עת המשיך בהתקדמות איטית הטור הממונע, עד שנעצר בקטע הכביש בין "עיקול הטנק" ו"המצוק" במחרוזת מוקשים, שבלמה את התקדמותו.

הראשון שזיהה את מחרוזת המוקשים על הכביש, בין "עיקול הטנק" ו"המצוק", היה המג"ד סא"ל דובי דרור. הוא קפץ מן הזחל"ם כדי לפנותה, אך נהרג מיד מאש סורית חזקה, שנורתה מן המארב משלושה כיוונים. שני הטנקים וזחל"מים רבים נפגעו מירי פגזי אר-פי-ג'י, ויצאו מכלל פעולה. מחלקה סורית שגלשה מן "המצוק" אל הטור הממונע התקוע, נהדפה בקרב פנים אל פנים בטווחים קצרים מאוד. "אחרי שהמג"ד נהרג, נבלמה קבוצת הזחל"מים במארב רכב של הסורים", מספר אחד הקצינים בעדותו, "האויב בא לקראתנו משלושה כיוונים. מחלקה של הסורים גלשה לעברנו מהמורדות, והתפתח קרב נואש שלנו… למעלה ממחצית אנשי היו הרוגים… נלחמנו מטווחים של שלושה-ארבעה מטר…" גם לוחמי הסיירת, שניסו לטהר את הרכס, נתקלו בכוח סורי של 150 חיילים, שאיים לנתק אותם מהטור הממונע. כוח הסיירת הצליח לבסוף להדוף את הסורים באש נק"ל ורימונים ולסגת עם ארבעה הרוגים. משהסתבר, כי הכוח הסורי מונה מאות חיילי חי"ר וקומנדו בסדר גודל של שני גדודים, נתן המח"ט באישור אלוף-הפיקוד פקודת נסיגה, והכוח כולו נסוג בחיפוי הפגזת מרגמות 160 מ"מ. 25 מחיילי גולני נהרגו ו-57 נפצעו.

תמונות מהקרב

כיבוש המוצב

למרות כשלון ההתקפה ב-8 באוקטובר 1973 היה ברור למטכ"ל, לחפ"ק פיקוד צפון, למח"ט גולני, ללוחמיה ולמפקדיה, כי יש לעשות נסיון נוסף לכבוש שטח חיוני זה, שערכו הצבאי-אסטרטגי היה רב ביותר. לא בכדי כינו לוחמי חטיבת גולני את המוצב הישראלי הגדול בכתף החרמון "העיניים של המדינה". היו במוצב החרמון, הגדול והחשוב במוצבי צה"ל בחזית הצפון, מתקני התרעה, מתקני תצפית ומתקני בקרה משוכללים ביותר של חילות האוויר, הקשר והמודיעין. הפעולה לשחרור מוצב החרמון נדחתה מספר פעמים, עד שניתן היה לרכז כוחות מתאימים וסיוע אווירי וארטילרי. בימים 19 ו-20 באוקטובר 1973 היה חשש, כי לא יהיה אפשר לבצע את הפעולה בתוך שתי יממות כמתוכנן בשל מזג האוויר הגרוע. השמועות על הפסקת-האש הכללית העומדת בפתח והידיעות כאילו 40 מאנשי המוצב עדיין נצורים בקומה התחתונה וממשיכים בלחימה, הביאו את שר הבטחון משה דיין לכלל החלטה להורות למטכ"ל לבצע את הפעולה בליל ה-21-22 באוקטובר 1973. בלילה שלפני הפעולה (ליל ה-20.10.73) כבר התמקמה תצפית מיחידת סיור נבחרת, ב"מצפה שלגים", והושלם תכנון המבצע והתיאום עם חיל-האוויר.

מבצע "קינוח" תוכנן כמבצע דו-חטיבתי מתואם להתקפת-לילה, שיבוצע על-ידי חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים ובפיקוד אל"מ חיים נאדל) בסיוע מאסיבי של חיל-האוויר ובסיוע ארטילרי צמוד. ראשונה הופעלה כבר בשעות אחה"צ (21.10.73) חטיבת הצנחנים, שהונחתה במבצע מוסק במספר סבבים של מסוקים במרום החרמון בעורף הסורים, והחלה בכיבוש הרכס מצפון לדרום. סה"כ הונחתו כ-600 צנחנים ותחילה הגדוד של סא"ל חזי שלח ואח"כ הגדוד של סא"ל אלישע לשם), שכבשו במשך הלילה את כל יעדיהם מול התנגדות קלה יחסית והשלימו את ההשתלטות המלאה על "מוצב הפיתולים", "מוצב המצוק" ו"מוצב החרמון" הסורי. בפעולה נהרגו שני צנחנים. בערב ה-21 באוקטובר 1973 הופעלה חטיבת גולני שוב בהתקפה ישירה בשני צירים, כוח רגלי וכוח ממונע, מאזור הכפר הדרוזי מג'דל-שמס אל עבר מוצב כתף החרמון. הקרב היה ארוך ועקוב מדם, ונמשך בהפוגות קצרות כל אותו לילה. החיילים הסורים, שהיו מאומנים ומצוידים היטב, נערכו בעמדות שולטות, רובן ככולן מחוץ למוצב. חיילי גולני נלחמו הפעם בקרב על "העיניים של המדינה" בעקשנות מיוחדת במינה.

רבים מן המפקדים נפצעו ונהרגו. בין השאר נפצעו המח"ט אל"מ אמיר דרורי, מג"ד "הבוקעים הראשון" סא"ל יודקה פלד, ומפקד כוח הטנקים, ונהרג מפקד הסיירת רס"ן שמריהו ויניק. הלחימה היתה איטית וקשה יותר מאשר בקרבות רבים אחרים של צה"ל בכלל ושל חטיבת גולני בפרט. הקרב על "העיניים של המדינה" הוכרע בזכות אומץ-ליבם, עקשנותם ודבקותם במשימה של הטוראים – לוחמי גולני הפשוטים. היו אלו "בני מסס, ויקטור רוט, אדמונד סירור ואברהם אזוט – סמלים וטוראים" עם "ציון ופרלמן ואהוד חזקיהו – כל עם ישראל" אשר הכריעו את הקרב. הם אלו "אשר ברימונים, בעוזים ובמקלעים, הסתערו על המצודה בנפש טרופה ובגוף שכולו קרעים", הם אלו שהתמידו בלחימה למרות האבידות, הקשיים, העייפות, תנאי השטח הקשים והתנגדות האויב. הם "תפסו פיקוד", פינו נפגעים, דבקו במטרה והגיעו לשיאים מופלאים של אחוות לוחמים. רק בשעות הבוקר של ה-22 באוקטובר 1973 הושלמה המשימה. 55 מלוחמי החטיבה נפלו בדרך הארוכה והקשה לשחרור ה"עיניים של המדינה". 79 לוחמים נוספים נפצעו. יותר מ-16 שעות חלפו למן הרגע ( 21 באוקטובר שעה 19.00) בו סיכם המח"ט אמיר דרורי את התדריך ללוחמים ביער מסעדה במלים: "הוטל עלינו לשחרר את החרמון. עיני כל המדינה צופות בכם. להתראות למעלה", ועד לרגע הגדול (22 באוקטובר, שעה 11.00) בו שמעו את כצ'לה צועק באלחוט נרגש ונפעם – "החרמון בידי גולני! הקשיבן תחנות כל העולם!".

למעשה התרכזה הלחימה באויב הסורי, שהיה ערוך בעמדות טובות ושולטות בשטח נרחב מחוץ למוצב, במסגרת ארבע שעות אור ל-22 באוקטובר 1973 מ-2.00 אחר חצות ועד 6.00 לפנות בוקר. הסורים שלטו עם מאות חיילי חי"ר וקומנדו בגיזרה רחבה מ"רכבל תחתון" במערב ועד "מוצב החרמון" במזרח, מ"עיקול הטנק" בדרום ועד "אוכף 800" בצפון, לרבות "גבעה 24", "המצוק", "רכבל עליון", "גבעה 16" ו"גבעה 17". מולם נלחמו כאריות, באומץ ובהתמדה שתי פלוגות מגדוד "אריות הגולן", כל לוחמי "הבוקעים הראשון" בפיקוד יודקה פלד. לוחמי פלוגת הסיור (הפלס"ר) בפיקוד שמר'לה ויניק, וטור ממונע, שכלל 7 טנקים בפיקוד רס"ן יוסף ניסים, פלוגה מבסיס הטירונים, מחלקת מרגמות מתנייעות ומחלקת הנדסה עם שני דחפורי "די-9".

לוח הזמנים וסדר הפעולות והאירועים בקרב שניהלו לוחמי חטיבת גולני לשחרור מוצב החרמון היה: לאחר תדריך מפורט ביער מסעדה, ו"קבוצת-פקודות" למפקדים, החל גדוד "הבוקעים הראשון" בטיפוס איטי ומייגע ככוח רגלי ממג'דל-שמס לכיוון "עיקול הטנק". ב-21 באוקטובר בשעה 21.00 החל הטור הממונע (הטנקים, הזחל"מים, הנגמ"שים והדחפורים) לנוע דרך חניון האוטובוסים לאזור "רכבל תחתון" לכיוון "עיקול הטנק". בו-זמנית נעו לוחמי הסיירת במהירות דרך "הרכבל התחתון" לכיוון "אוכף 800". בשעה 2.00 בלילה החל הקרב: כוח החוד של הגדוד בפיקוד הסמג"ד ציון זיו, נתקל באש סורית עזה במחצית הדרך בין "עיקול הטנק" ו"גבעה 16". קצין הקישור הארטילרי נהרג והסיוע הארטילרי הצמוד נפסק. חיילי פלוגה ג' ניסו להסתער ולאגף את הסורים (שהשתמשו באמצעים לראיית-לילה ובכוונות טלסקופיות), אך נהדפו וסבלו אבידות כבדות. החל תהליך ממושך של טיפול בפצועים ופינוי הנפגעים. באותה שעה משתלטת פלוגת הסיור על "רכבל תחתון" ו"אוכף 800" ללא קרב. בשעה 2.40 נעה הסיירת דרומה לטהור אזור המפתח של "רכבל עליון" כולל מוצב "המצוק". סמוך ל"רכבל עליון" נתקל כוח מפקד סיירת בבונקר סורי יורק אש.

מפקד הסיירת, סרן שמריהו ויניק, הגשים בהתנהגותו את הסיסמה "אחרי", הסתער ראשון אל עבר פתח הבונקר הסורי, אך נפגע ונהרג. גיל לוטן ניסה לחלצו ונהרג אף הוא. איתן החובש, שניסה לחלץ את השניים, נהרג. לוחמי הסיירת האחרים שיתקו באש ררנ"טים את הבונקר, ו-6 סורים נהרגו. לאחר פינוי הפצועים והנפגעים חידשה הסיירת את ההסתערות, ולאחר קרב קשה ביותר נכבש אזור "הרכבל העליון" ו"המצוק". נסיון התקדמות של לוחמי הסיירת נבלם באש חזקה מאוד מהמדרון ומ"גבעה 16".

ב-22 באוקטובר בשעה 5.00 בבוקר, כקילומטר לפני "עיקול הטנק" נתקל הטור הממונע במוקשים על הדרך. בשעה שחיילי פלוגת ההנדסה ניסו לפרק את המוקשים, נפגע הדחפור הראשון בפגז נ"ט, והדחפור השני עלה על מוקש ונתקע. טנק שניסה לחלצו, עלה גם הוא על מוקש, והציר נחסם. כל מפקדי הטנקים נפגעו בזה אחר זה. חיילי הטור הממונע ירדו מן הזחל"מים ופתחו בהסתערות במעלה התלול. באותה שעה בערך – מדרום ל"גבעה 16" תוך כדי לחימה של צוותים, חוליות ובודדים בחיילים סורים שגילו התנגדות עזה ביותר, נפצעו המח"ט ומג"ד "הבוקעים הראשון", והפיקוד עבר לידי קצין האג"מ החטיבתי. היתה זו שעה מכריעה בקרב הקשה, כאשר שני הצדדים הגיעו בו-זמנית אל סף נקודת השבירה.

ואז, לקראת שחר ה-22 באוקטובר 1973, גילו כנראה לוחמי חטיבת גולני, נושאי תג העט, מידה נוספת של כוח סבל, עקשנות ועיקשות, התמדה ודבקות במטרה, ומתוך הכרת חשיבות המשימה ורצון אדיר המונע על-ידי גאוות-יחידה מיוחדת במינה הצליחו לשבור לבסוף את ההתנגדות הסורית ב"דרך אל היעד". פלוגת תגבורת מכוח החסימה, מגדוד "אריות הגולן" שנשלחה לסייע בפינוי הפצועים וההרוגים של גדוד "הבוקעים הראשון", בסיוע הפגזה ארטילרית צמודה וכבדה הצליחה יחד עם לוחמי פלוגה א' של הגדוד להשתלט על אזור "גבעה 17" במרחק של 600 מ' מן המוצב עצמו.

בשעה 6.00 החלו חיילים וקצינים סורים לנטוש את עמדותיהם ולנוס צפונה (חלקם נהרגו וחלקם נשבו אח"כ ע"י כוח דו-פלוגתי של הצנחנים, שהתקדמו מכיוון צפון אל עבר מוצב החרמון).

בשעה 9.00 כותר מוצב החרמון ע"י חיילי גולני. חבלני פלוגת ההנדסה בדקו היטב את כל הכניסות מחשד למיקוש, וב-10.30 טוהר המוצב סופית. בשעה 11.00 הונפו סוף סוף דגל החטיבה ודגל המדינה במרומי המוצב הישראלי, ומפקד הכוח דוד
כץ (כצ'לה) דיווח מבלי להקפיד על כללי הדיבור בקשר:"יתחנות כל העולם הקשיבו, החרמון בידינו!".