קו"ח מאתר "יזכור"

סמל עינב מדהלה ז"ל

בת צפורה ובצלאל. נולדה ביום כ"ד באדר א' תשל"ח (3.3.1978) בקרית-עקרון, אחותם של צחי, מורן ורון. עינב החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי בן-צבי בקרית עקרון, המשיכה שנה בבית- הספר הרי אילת באילת, וסיימה בחטיבת-הביניים ובתיכון אורט ברחובות, במגמת מזרחנות.

עינב בורכה בכשרון כתיבה ובמהלך השנים כתבה שירים וסיפורים רבים. בכתיבתה נתנה דרור לדמיונה, מתארת בסגנון אישי ומקורי, ברגישות והומור, מהווי גיל הנעורים – אהבה ואכזבה, חברות, בית-הספר ועוד. בשיר שהקדישה לחברתה מיטל, כתבה: "פתאום מבעד לדמעות/ רואים עוד אור בקצה המנהרה/ ומתחילים לאט לצעוד/ אל עתיד הלא נודע/ פתאום מבעד לכאב/ נראה הבזק, ניצוץ תקווה/ וכשהכל נראה אחר/ מחכים ליום הבא/ פתאום מבעד לצחוקים/ רואים חיוך וגם גומה/ ואז יודעים בין חברים/ תמיד קיימת – אהבה".

אהבת המלה הכתובה מצאה ביטוי באפיק נוסף ועינב היתה לעורכת העיתון מקומי (באופן עקרוני), משקיעה שעות ארוכות באיסוף חומר לכתבות, כתיבה ועריכה. היא שאפה להיות עיתונאית ותיכננה להירשם ללימודי תקשורת באוניברסיטה לאחר שתשתחרר מן הצבא.

כותב לה אלון קעטבי, מפיק העיתון: "…תמיד אהבתי להתקיל אותך בנושא חדש כרעיון לכתבה בעיתון ולראות איך גלגלי המוח שלך מתחילים לעבוד ואיך הדמיון והכשרון שלך כבר מעצבים ומפתחים את הסיפור שבדרך… כשביקשת ממני מכתב המלצה לעיתון במחנה אמרתי לך שתכתבי אותו בעצמך כי את בטח תכתבי אותו הרבה יותר טוב ממני…"

עינב השקיעה את מרבית שעות הפנאי בפעולות התנדבותיות רבות, בעיקר במסגרת המתנ"ס המקומי. היא סיימה קורס מדריכים צעירים והדריכה בקייטנות הקיץ של המתנ"ס. כמו-כן היתה פעילה במועצה הארצית של תנועת "נוער אומר לא לסם". מספרת חברתה, לימור חקימה: "…עינב ניערה את הנוער המקומי והחדירה בהם את תחושת המעורבות החברתית. היא נשאה את דגל המאבק בניפוץ הסטיגמות שדבקו בילדי היישוב וגייסה את מיטב הנוער למלחמת עשייה והמלחמה הזו היתה יפה, מכובדת ואצילית. בדיוק כמו עינב! היא עמדה בראשם של עשרות פרוייקטים כשמטרתה העיקרית היא לא להוכיח לכולם אלא להוכיח לעצמנו שאנו מוכשרים, מוצלחים ונבונים. היא החזירה לנוער את תחושת הגאווה העצמית…"

בתחילת חודש ספטמבר 1996 התגייסה עינב לצה"ל, עברה טירונות במחנה עובדה, סיימה קורס סמלות מבצעים ושירתה בתפקיד זה בפיקוד הדרום, בחמ"ל אג"מ. היא החלה קורס קצינות אולם לא סיימה אותו. על-פי בקשתה ומתוך רצונה לתרום כמה שיותר, הועברה לשרת כעובדת חדר מבצעים במוצב ורד בהר דב, בפיקוד הצפון. מפקדיה של עינב תיארו אותה כחיילת מסורה ומקצועית שגילתה נכונות לתרום ולסייע לסובבים אותה בכל עת. היא בלטה בחיוכה והיתה מלאת מרץ ושמחת חיים. חיילי היחידה ביקשו את קרבתה – כולם אהבו לדבר איתה.

במהלך שירותה הצבאי הכירה את חברה דניאל שלניץ, ששירת כסמל מבצעים באזור הדרום. בין השניים התפתחה אהבה גדולה. באחד משיריה כותבת עינב על רגשותיה כלפיו: "אני רוצה שנחשוב, שיהיה לנו טוב/ וגם אם נשכח שצריך לזכור/ וגם אם בעיניך יכבה האור./ וגם אם אוהב מישהו אחר/ וגם אם יגידו שאין שום סיכוי/ תמיד יישאר בי מקומך הפנוי ./.. דניאל,/ העתיד הוא תמיד מעין סוד כמוס ונסתר/ מסתבר שלעולם לא נוכל לדעת מה צופן המחר/ הדבר היחיד שבטוח היה הרגע, ההווה/ אז בינתיים רציתי שתדע רק ש./.. אני שמחה עם כל הטוב שיש לי כרגע/ עם האהבה הזאת שמציפה לי את הלב/ ועם האושר העילאי הזה שגובל בכאב."

עינב נפלה בעת מילוי תפקידה, ביום ט' באלול תשנ"ז (11.9.1997), בתאונת דרכים צבאית, שאירעה בכביש המחבר בין מוצב ורד לבין חורשת טל, בעת שהיתה בדרכה לחופשה בהסעה יחידתית במשאית ספארי. עימה נהרג סמל ראשון מיכאל קונדרסקי, וחיילים נוספים נפצעו. בת תשע-עשרה היתה עינב בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. על המצבה נחקק: "בת, אחות וחברה למופת, שנים יחלפו והכאב לא ישכיח חיוכך ומבטך". הותירה הורים, אח ושתי אחיות. עינב הועלתה לדרגת סמל לאחר מותה.

משפחתה הנציחה את זכרה בהוצאת ספר ושמו "כל מיני שירים", הכולל יצירות מפרי עטה של עינב ומכתבים שכתבו חבריה.

מפקד היחידה של עינב כתב למשפחה: "עינב השתייכה לקבוצה קטנה של בנות איכותיות, שבחרו לשרת בקו הקדמי, בתפקיד מבצעי קשה ואחראי, רגיש וחשוב, הדורש הקרבה ומסירות. עינב ביצעה תפקיד זה תוך גילוי מוטיבציה אדירה ורצון לתת מעצמה וליטול חלק בעשייה מרכזית, בהוויה הביטחונית בארץ. על כך היתה מלאת גאווה. חברותיה מספרות כי היתה מלאת שמחת חיים, עם חיוך שלא מש משפתיה, והקרינה משמחתה על כל הסובבים אותה. הדאגה לזולת עמדה בחשיבות עליונה בעיניה, לפני הדאגה לעצמה".

כתבה לה חברתה, הגר חזן: "…זיכרך לא ימוש מליבי ותמיד אוהב אותך. ואת כשרון כתיבתך ואת חיוכך התמידי ואת אישוניך הגדולים המביעים עולם ומלואו – לא אשכח/ ואת עזרתך לזולת ואהבתך לכולם – לא אשכח/ ואת האכפתיות שלך ודאגתך לכולם – לא אשכח/ ואת צניעותך ויראת הכבוד שרכשת למבוגרים ממך – לא אשכח/ ואת היושר שלך והאמינות והכנות – לא אשכח/ ואת דיבורך המכובד ונימוסיך (הרבים והנערצים) – לא אשכח/ ואת טוב לבך שהציף את כולם – לא אשכח/ ודרך ארץ, עינב, את זה היה לך ללא הגבלה – לא אשכח/ ואת חוכמתך, בינתך והאינטלקט החריף – לא אשכח/ וחוש ההומור – אין על מה לדבר – את גדולה מכולם/ ואת שנינותך והברקותיך המדהימות – לא אשכח/ ידעת עינב להיות חברה לטוב ולרע, ידעת לעודד, לחזק, לתמוך, ידעת לאהוב, ידעת לתת הרגשה שיש על מי לסמוך…".