חיל התותחנים במלחמת שלום הגליל

רקע כללי

מבצע "שלום הגליל" תוכנן לפרטי-פרטים חודשים ארוכים לפני תחילתו. קציני השיתוף הארטילריים בחטיבות החי"ר והשריון היו מודעים לתרגולים שנערכו קודם למבצע. היה ברור, כי עם הינתן הפקודה יצאו הכוחות למבצע בשלושה צירים עיקריים: גזרת החוף המערבית, הציר המרכזי והגזרה המרכזית.

האות למבצע ניתן ב-6 ביוני 1982. תותחי צה"ל החלו להרעיש עמדות מחבלים בכל הגזרות. היו תותחים שנלוו לכוחות המסתערים. סוללות מגדוד "אייל" יצאו לעבר הגזרה המרכזית כבר ב-6 ביוני בשעות הערב. התנועה היתה מלווה בקרבות עם מחבלים חמושים במטולי-רקטות ובפצצות נ"ט, שהמתינו בפתחי הכפרים. בשלב הראשון של המבצע (שלב א' במבצע "שלום הגליל", או בשמו הצבאי: "מבצע אורנים המורחב") נורו אלפי פגזים לעבר מטרות המחבלים בכל הגזרות.

בגזרה המערבית התמקמו תותחים לאורך ציר החוף. עמדת הפיקוד של עוצבת "גולן" פעלה מכפר הסמוך לדמור – דרומית לביירות. כוח ארטילרי ירה לטובת חטיבת "גולני", שלחמה ב-10-9 ביוני בכפר סיל נגד כוח סורי.

הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף רפאל איתן, אמר בסגנונו הלאקוני המפורסם: "במלחמה הזאת – אף אחד לא זז בלי התותחנים". קצין תותחנים ראשי בימי המלחמה בלבנון, תא"ל אריה מזרחי, שהיה מפקד הסיוע החטיבתי בחטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, הבהיר עוד במהלך המלחמה, כי לחיל היו שלושה הישגים במלחמה זו: תותחי צה"ל הצליחו לפגוע בארטילריה היריבה ולשתקה כמעט כליל: התותחנים היו כוח עצמאי משמיד שריון אויב וטילי קרקע-אוויר; מספר נפגעי החול היה מועט יחסית לתנאי הקרב.

הניתוח הראשון של מהלכי הקרבות במבצע "שלום הגליל" העלה: בכל הגזרות השתלבו התותחנים בכוח המסתער; מח"טים החשיבו לראשונה את יחידות הארטילריה בין כוחותיהם, כפי שנהגו כלפי יחידות צנחנים ושריון. התותחנים הוזעקו להשמיד את מקורות הירי על כוחותינו, ולא לשתקם כבעבר; פעמים רבות נקראו התותחים לירות בכינון ישיר; הסורים והמחבלים הוכו קשות באש תותחי צה"ל. מפקד חיל התותחנים, תא"ל אריה מזרחי השכיל להכין את החיל למלחמה ולקצור את הפירות בלחימה.

הארטילריה – מרכיב חיוני

הרמטכ"ל, רא"ל רפאל איתן, בסיכום הישגי חת"ם במבצע של"ג:

"בין חת"ם של פעם לחת"ם של היום מבדילים האיכות, הרמה והתודעה. חיל התותחנים נכנס לתודעה – הוא בתודעה. הוא הפך להיות כזה בזכותם של הקתמ"רים שלאחר מלחמת יום כיפור. אני לא יודע מה לפני זה. אז הייתי קטן, רק מפקד אוגדה, קחצ"ר. מה אני יודע? במה הם נכנסו לתודעה? בזה שעכשיו מכירים בערכו המבצעי של החיל. הקתמ"רים תרמו לרמתו המקצועית של חת"ם. היום אי-אפשר כבר להתווכח עם התותחנים, אם תפגעו או לא תפגעו. היום אם במקרה לא פוגעים במטח ראשון במטרה, אז עושים על זה תחקירים אחר-כךבמשך חצי שנה. פעם היה אורך חצי שנה עד שהיו מגיעים למטרה… מה שהשתנה זה הרמה המקצועית, התפיסה המבצעית והטכנולוגיה העומדות לרשות חת"ם. במלחמה הזאת אף אחד לא זז בלי החת"ם. אף אחד בשום מקום. ההישג העיקרי של חת"ם היה בסיוע המהיר, המדויק והאפקטיבי שהוא סיפק לכוחות, אם זה מאחור ואם קדימה. הייתי אומר אפילו, שההישג שידברו עליו הרבה, זהו החיפוש אחרי חת"ם במלחמה. הביקוש, הייתי אומר, הביקוש לחת"ם. המקום שחיל התותחנים היה בו כל המלחמה הוא ההישג: אם זה בתודעה, אם זה בתכנון ואם זה בשטח, זה ההישג הגדול. אף אחד לא התעלם מחיל התותחנים במלחמה הזאת, לעומת מה שהיה במלחמות הקודמות".

קתמ"ר, תא"ל אריה מזרחי, עם סיום המלחמה:

"אין מקום להשוות בין מבצע זה לליטאני. אין מקום גם להשוותו למלחמות קודמות. כל מלחמה וייחודה, כל מלחמה והלקחים שיש להפיק ממנה וליישם אותם במה שקרוי בסלנג הצבאי 'במיידי'. המלחמה הזאת נשאה אופי מסוים, בעיקר בגלל תנאי השטח ובגלל אופי האויב. נלחמנו בשטח הררי, קשה מאוד לתנועה, שבו קשה להביא לידי ביטוי כוחות שריון גדולים. לכן עיקר הנטל בא על כתפי כוחות החי"ר והארטילריה. זה נכון גם לגבי השטח הבנוי, שבו יש ביטוי הרבה יותר גדול לעוצמת האש.

ההישגים שהחיל הגיע אליהם הם למעשה ארבעה. ההישג הראשון מתבטא בעובדה, שבעיני הכוחות המסתערים הפכה לראשונה הארטילריה למרכיב חיוני, שלמעשה אי-אפשר בלעדיו. ההישג השני הוא בכך שבחלק ניכר מהקרבות הצלחנו לשתק ואף להשמיד את הארטילריה הסורית, דבר שעד היום היה בגדר משאלה בלבד, ואני בהחלט זוקף לזכותנו את העובדה, שמרבית ימי המלחמה בלבנון לא פעלה הארטילריה הסורית בירי על כוחותינו. ההישג השלישי הוא שימוש בארטילריה הצה"לית ככוח עצמאי משמיד, הן כנגד שריון אויב והן כנגד טילי קרקע-אוויר. ההישג האחרון – והוא החשוב ביותר – זאת העובדה, שמספר הנפגעים שלנו היה מועט, אף-על-פי שאנשינו לחמו במקרים רבים בקו הראשון והתקדמו בשטחים לא מטוהרים."

יומן קרב

רס"ן יורם, מג"ד תותחנים:

"יום ראשון: סוללה א' מקבלת את הפקודה לנוע יחד עם החטיבה לתוך לבנון, ובצהריים, זמן קצר אחרי סוללה א', מצטרף הגדוד כולו. היינו מוכנים למבצע כזה כבר זמן רב. ידענו שאם המחבלים יוסיפו להטריד את הצפון, יהיה אולי צורך להוציא מבצע מעין זה לפועל. וכך היה. קיבלנו תגבורת נהגים. חלק מהחיילים טרם חזרו מהבית. אבל אנחנו זזנו. אז לא העלינו על דעתנו שנגיע לביירות. מי חשב על זה בכלל? את המפה קיפלנו עד ל…צידון.

ביום הזה הגענו עד לפני צור. כבר אז סבל גדוד החי"ר מאבדות. הציר היה חסום, ומפקד הסוללה החליט לנסות ולעבור מהציר המזרחי יותר. הוא חזר דרומה, לצומת, כקילומטר. זה היה צומת, שכבר עברו אותו קודם. אבל עכשיו המתין להם שם מארב מחבלים. זה היה קטלני. אלפא נושאת תחמושת חטפה פגיעה (כנראה אר.פי.ג'י) והחלה לבעור. האנשים קפצו ממנה וברחו לכלים האחרים. הסוללה התפנתה אחורה וחלקה קדימה. העיקר היה להתרחק מן האלפא, לפני שתתפוצץ. יום שני: עם בוקר הגדוד חבר יחד, ויצאנו עם כוח הסמח"ט בציר האוגף את צור. היה עלינו ירי של צלפים. השבנו אש מנשק קל. היינו חיילי חי"ר למופת, לא רק תותחנים… מבית באחד הצמתים נפתחה עלינו אש חזקה של אר.פי.ג'י. זה היה מארב מתוכנן של המחבלים לטור שלנו. קצין ניהול האש של הגדוד, סרן ברק רושגולד, נפגע, כאשר היה במוגף כשחצי גופו העליון בולט החוצה. ברק, שהיה מסו"ל סוללת קורס התותחן וגם קצין ניהול האש, בחור חמד מתל-אביב, נהרג במקום, סמל המנ"א נפצע מרסיסים ברגלו. מיד בוצע חילוץ לאחור על-ידי הסמג"ד, סרן שמואל מרמת-גן. הוא בעצמו ירה במקלע 0.5 על הבית, שממנו ירו המחבלים.

יום שלישי: בבוקר קיבלנו פקודה לנוע יחד עם החטיבה. נענו בציר לכיוון צידון כדי לאגוף את העיר. בשלב כלשהו, בכפרים שליד צידון, נתקענו. לאחר בקשות מיוחדות העליתי סוללה לכינון ישיר על צידון. פגענו פגיעות קשות הרבה יותר מאשר השריון. צידון היתה תחת אש התותחנים. החטיבה קיבלה פקודה לנוע בציר האוגף את צידון, ואנחנו כל הזמן האזנו לרשתות של הכוח שנלחם בצידון. היה כבר ערב. עם תחילת התנועה הורה המח"ט לעצור. חזרנו למקומנו הקודם ופרסנו בו, בעמדה שמדרום-מזרח לצידון.

יום רביעי: הבוקר אושר לנו לנוע בעקבות החטיבה. התנועה שלנו התנהלה כל הימים הן בכבושים והן בצירים הרריים קשים מאוד לתנועה. בעצם לא היה לנו לפני-כן אימון בצירים כה קשים. טנקים נתקעו, אבל התותחים שלנו וכל כלי הרכב על גלגלים וזחלים עברו את הציר הקשה הזה בלי להיתקע. זה הוכיח את הטיפול המצוין שנתנו לכלים האלה. אנשי החימוש יחד עם אנשי צוותי הכלים עשו כאן עבודה נפלאה. וזה הוכיח את עצמו בתנאי קרב ובדרכים הקשות. ביום זה פרסנו דרומה מדאמור, כארבעה ק"מ ממנה ועשרה ק"מ צפונית לצידון.

חברנו עם סוללות נוספות, של 175 ו-122 מ"מ. הובאו גם ארבע אלפות. הנהגים היו מגדוד צנחנים. נכנסנו לעמדה וירינו מאות פגזים בקצב אש גבוה למדי. כאן גם חטפנו אש נ"ס (נגד סוללה), מיד כשנכנסנו לעמדה. היה באזור תותח של 130 מ"מ של המחבלים. הפגזים נפלו על הכביש ובים שלידנו. טיווחנו את היורים – והירי פסק. לא היו לנו נפגעים הפעם. שלושה הרוגים ושני פצועים היו מחיר כבד דיו.

יום חמישי ואילך: הגדוד התקדם באיטיות, מדי כמה ימים, אך ירה הרבה מאוד לטובת כוחות החי"ר, השריון והעמדות הקדמיות שלנו. זאת היתה מלחמה מפוארת לגדוד הזה, שהוקם במלחמת יום הכיפורים והשתתף מאז במבצע ליטאני ובמבצעים אחרים. בכל ירי בגזרת הלבנון הגדוד הזה השתתף. אבל המלחמה בלבנון היתה גולת הכותרת. הגדוד עשה מלחמה גדולה, אך סבל גם אבדות קשות. כך זה במלחמה. יש מחיר לניצחון".

מחיר כבד

חיל התותחנים איבד במהלך המלחמה 18 חיילים ומפקדים: סרן גדעון ראש, סרן ברק רושגולד, סמ"ר אברהם בר-זאב, סמל שמעון קליאוט, סרן ארי ורדי, רב"ט אלון פלד, רב"ט יצחק פרץ, רב"ט רמי יוגב, רב"ט דן ווליץ, סרן משה פינקלשטיין, סרן עזריאל בר-אילן, סרן אפרים חוברס, סגן אבישי אילון, סמל דוד זכות, סמל עופר משרקי, סמל רוני אליעזר, רב"ט גיל בנדל, רס"ר אלי אסולין.

כמו כן נפצעו במלחמה 150 חיילים ומפקדים.

במהלך המלחמה אירע מפגש מרגש בין קרובי משפחה משני עברי הגבול. סגן עאטף זאהר, שליש בגדוד חת"ם שפעל בגזרה המזרחית, הצליח לפגוש בתוך הקרבות את סבו – דרוזי בן 98, שלא ראה את ארבעת בניו ואת שלוש בנותיו במשך 35 שנים. אקבאר, אמו של עאטף זאהר, נישאה בשעתה לחסן זאהר, בן הכפר עוספיה, ונטשה את אביה בלבנון.

והיו כאלה ששבו למחוזות ידועים להם משכבר. אחד מהם, משה בינדר, שהיה קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) במבצע ליטאני, הגיע למלחמה בלבנון כמג"ד תותחנים. החיילים שלו בגדוד "אייל" למדו ממנו על האווירה והמנטאליות באזור הלחימה.
אי-אפשר לתאר את מבצע של"ג ללא הסיוע הארטילרי, שניתן לכוחות החי"ר והשריון. כמו בפעמים רבות בעבר, היה גם הפעם לחיל התותחנים תפקיד מכריע בשדה-הקרב. עם כניסת הכוחות לביירות ב-11 ביוני התייצבו תותחני צה"ל מדרום לעיר וירו לטובת חטיבות השריון והחי"ר שכיתרו אותה. עם התקדמות כוחות צה"ל בגזרה המזרחית הצטרפו אליהם כוחות גדולים של תותחנים, שסייעו באש ארטילרית צפופה לעבר עמדות מחבלים וכוחות טוריים שפעלו באזור.

ב-23 בספטמבר, כשפינה צה"ל את מערב ביירות, תם מבצע של"ג, וגדודי חת"ם נסוגו לאחור בפקודת הצבא.