קורות חיים מאתר יזכור של משרד הביטחון

סמ"ר כפיר דהרי ז"ל

בנם של דליה ועזרי.

כפיר נולד ביבנה ביום י"ז באב תש"ן (8.8.1990). בן בכור להוריו, אח בכור של ענבל, אדיר, ליעד ומתן. מנישואים קודמים של אביו היו לכפיר אח ואחות למחצה – אהרון ומעיין.

כפיר, "כפירוש" בפי אימו, היה ילד חייכן, שקט וחכם. בגיל שנתיים כבר ידע לומר אותיות באנגלית ולספור. הוא סבל מאסתמה, קצרת הנשימה, כל ילדותו, רק בגיל שלוש-עשרה הוקל לו ומאז סבל מהתקפים רק בחילופי עונות.

כפיר גדל ביבנה. שנתיים ראשונות לחייו היה אצל מטפלת, אחר כך בגן של רחל וריקי ומגיל שלוש בגני עירייה. את לימודיו החל בבית ספר "סיני" ביבנה. אחרי שנה עברה המשפחה לקריית עקרון, וכפיר למד בכיתות ב' עד ו' בבית ספר ממלכתי-דתי "אוהל מאיר" ביישוב. משם המשיך לחטיבת ביניים ותיכון בקריית חינוך "אמי"ת המר" ברחובות, במגמה מדעית. "עד היום אני בקשר עם המורה שלו, שלימדה גם את האחים שלו", סיפרה אימו של כפיר, "ילד יפה, כדבריה, אוהב לצחוק ולשיר בכל זמן אפשרי".

כשכפיר היה כבן ארבע-עשרה הכינה אחותו עבודת שורשים לבית הספר, וכפיר הכתיב לה אודות עצמו: "כשאני מאושר אני שמח, משחק כדורגל ואוהב לשיר. כשאגדל אני רוצה להיות זמר. כשאני עצוב אני בוכה. כשאני משועמם אני משחק בכדור. אני אוהב לשחק כדורגל, לשיר, לאכול בורקס, פיצה, שניצל. התכונות שלי הן: אוהב לעזור לזולת, אוהב את עצמי, ומתרגז מהר מאוד".

כשהיה כפיר בן כשש-עשרה נפטר ממחלה אחיו הצעיר, מתן. הוריו של כפיר התגרשו כשהוא היה בכיתה י'. אחר כך הוא שהה תקופת מה בנהריה עם אביו ולמד שם, עד שחזר לקריית עקרון.

כפיר גדל והיה לבחור חסון וגבוה מאוד, מטר תשעים וארבעה סנטימטרים, שהירבה להתאמן בחדר כושר ולשמור על כושרו הגופני. הוא היה אדם נדיב ואכפתי, התקשה לראות אנשים במצוקה ובכל עת היה הראשון להתנדב ולעזור. כפיר היה אהוב על כל סובביו, אשר ידעו: כשכפיר בסביבה – לא צריך לדאוג. כשכפיר מחליט משהו הוא מקיים, זה מה שאפיין אותו.

שמחת החיים אפיינה את כפיר בכל אשר פנה. הוא תמיד ידע ליהנות וחברים אהבו לבלות בחברתו. כפיר אהב מאוד להאזין למוזיקה מזרחית, ועם הזמן נתגלה כישרונו הגדול בשירה. סיפרו בני המשפחה: "כל היום כפיר היה שר. הוא אהב לשיר והיה פייטן טוב… הוא עצמו לא האמין שהוא יכול לפרוץ, למרות שהוא שר מצוין".

כפיר היה צעיר עצמאי מאוד, אשר מגיל שש-עשרה עבד בכל מיני עבודות והרוויח כסף. בעיקר הוא עבד בסופרמרקט "יוחננוף", שם היה מאוד מקובל על כל הצוות. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה כפיר היסס אם להתגייס לצבא, שכן רצה לעבוד ולתמוך במשפחתו. אחרי תקופה בת למעלה משנה של היסוסים הוא החליט להתגייס.

כפיר התגייס לצה"ל ביום 30.5.2010. הוא שירת בחיל כללי, ושובץ כש"ג בבסיס של חטיבת גבעתי. כפיר הגיע לצבא עם מוטיבציה רבה, סיפרה אימו, וגם זכה למפקד משכמו ומעלה, שעזר לו להתקדם ולהשתלב בצבא. בין היתר המפקד שלח אותו להשלים בגרויות במהלך השירות, ואכן כפיר סיים לימודים בהצלחה וזכה לתעודת בגרות. במהלך השירות התקדם כפיר לדרגת סמל ראשון.

גם בצבא כפיר לא זנח את אהבת השירה. מדי פעם היו עורכים בבסיס ערבי שירה או קריוקי, בהם כפיר הירבה לשיר כשחברו מלווה אותו בגיטרה.

במהלך שירותו הצבאי, בשנת 2012 כפיר הכיר את רעות, ומיד ידע שזו האישה של חייו. אחרי כמה חודשי זוגיות, בחודש יוני 2012, בהיותם בחתונת ענבל אחותו של כפיר, ניגשו רעות וכפיר למשרד האולם וקבעו מועד לחתונתם – 13.9.2012.

בחתונה כפיר שר לרעות את השיר "שפוי בשבילך", שנכתב על ידי גילי זכאי ומוכר בביצוע ליאור נרקיס:

"רצית שמשהו טוב יקרה לך / לראות אותך עוד מחייכת / שרק השמחה תגור בליבך / רציתי מלאך שירקוד מעלינו / יספר לך כמה אוהב / לברוח איתך או לצאת לטייל / אל מקום בו איש עלינו לא שואל.
נשבעתי את כל העולם להגיש לך / להיות המקום השפוי בשבילך ובשבילי / כל בוקר אותך לחבק ולשמוח / לדעת שיש בי עוד כוח לתת לך את כולי.
רציתי לומר לך מה שהרגשתי / איך כל יום מחדש את כובשת / עוטפת אותי, חודרת ללב / אשמור עלייך בכל כוחי / אשמור אותך, אז אל תלכי".

כפיר ורעות הקימו את ביתם ביהוד, ובחודש ינואר 2013 נולד בנם, אושר. בחודשי ההיריון היה חשש לשלום העובר, וכפיר נשבע שאם הכול יסתדר הוא יפסיק לעשן. ואכן הבדיקות הראו שהכול תקין, וכפיר עמד בדיבורו ובאחת הפסיק לעשן.

רעות ואושר הפעוט היו כל עולמו של כפיר. מפקדו בצבא, שאותו כפיר כה אהב, הבין זאת וקידם אותו להיות עובד רס"ר, כדי שיוכל לצאת הביתה כמעט מדי יום להיות עם המשפחה. ואכן כפיר הקפיד להיות כל רגע פנוי עם בנו אושר, טיפל בו, שמר עליו וכמעט שלא נתן לאיש מלבדו לגעת בו, כדברי רעות. האהבה בין כפיר לרעות פרחה. ימים ספורים לפני נפילתו של כפיר צילם אותו חברו בסלולרי כשהוא שר לרעייתו את השיר שנכתב על ידי ארלט ספדיה "עד יום מותי": "אני שוב נשבע לך שעד יום מותי / כל יום אדאג לך אהובתי / אני שוב נשבע לך שעד יום מותי / לעולם גם כשרע לך תהיי איתי".

כפיר נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ח באב תשע"ג (4.8.2013), בתאונת דרכים בעת נסיעתו באוטובוס בדרך לבסיס. היה זה שבוע לפני שחרורו מצה"ל.

כפיר היה בן עשרים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אישה הרה ובן, הורים, שלוש אחיות ושני אחים. כחצי שנה אחרי נפילתו נולד בנו השני ונקרא טוהר, שם שכפיר בחר ורעות כמובן כיבדה את בקשתו.

כתבו בני המשפחה: "אהוב שלנו, כל הזמן השירים שלך מתנגנים אצלנו. לעולם לא נשכח, יפה שלנו".

ספד לכפיר חורב, חבר לעבודה: "אחי היקר, נשמה טהורה. איך נקטפת בדמי ימיך. אני לא מעכל, הדמעות חונקות אותי. לעולם לא אשכח אותך. אהבתי אותך כמו אח קטן. סיימת את התיקון שלך בעולם הזה ועכשיו אתה נהנה מזיו השכינה, אני בטוח … שלום לך גבר שבגברים. אוהב אותך לעד".

אדוה, חברת המשפחה, ספדה: "פשוט הזוי, איך פרח כמוך נקטף. היית האדם הטוב והמקסים שאני מכירה, היית בן בית למשפחת לוי והאהוב ביותר. היית האדם שהיה הכי כיף לשבת ולצחוק איתו. בכל פעם שאנשים כמוך הולכים זה יום עצוב. נזכור ולא נשכח לעולם".

רפי, חבר לעבודה, ספד לכפיר: "זה לא נתפס וזה לא אמיתי. אני עדיין לא מאמין, כפיר. עד לא מזמן ישבנו בעבודה ודיברנו על הצבא, שלא נשאר לך עוד הרבה והלכת להשלים את הלימודים … למה דווקא אתה? אתה תהיה חסר לכולם, אתה בנאדם ענק עם נשמה ענקית. פשוט לא מעכל שאתה היית בתאונה הזו".

במלאת שלושים לנפילת כפיר כתבה רעייתו רעות: "כבר חודש שלם אני מבקשת מאלוהים שיעיר אותי מהחלום הרע הזה, שאראה אותך פה איתנו ואגיד – זה רק סיוט רע. אבל אלוהים מתעקש שזאת המציאות. כפיר, אני לא יודעת מה עושים מפה. אני צריכה אותך איתי, יש לנו עוד מלא דברים לעבור ביחד. קום כבר, יש לנו מלאכים קטנים ואני לא רואה אותם גדלים בלעדיך… בוא אלי בעלי".

ועוד כתבה רעות, רעייתו של כפיר: "כפיר אהוב שלי. נעלמת לי ככה פתאום, אני עדיין לא מעכלת שאתה לא איתנו. הזיכרונות ממך עולים כל הזמן, ויש המון. הצחוק שלך, הבדיחות שלך, הקול שלך. לא יודעת איך להמשיך מפה בלעדיך. אני אמשיך, בעלי, בדרך שלך כמו שהיית. לא מוותר, לא נשבר, חזק, אמיץ, עם חוש הומור, עם המון שמחת חיים וחיוך ענק. אני אזכור לך את הדברים הטובים, כשלמרות כל הקושי צחקת על החיים. כפירי שלי, אני מבטיחה שאשמור על אושר וטוהר כמו שעשית. אני כותבת לך ויורדות לי דמעות. אתה לא מבין כמה אני אוהבת אותך, מתגעגעת אליך ולא מעכלת. רוצה שתחזור, אוהבת אותך".

רעות גם כתבה שיר קצר לכפיר: "פרח יפה, מלא חיים / צעיר, גיל נעורים / לא אדע מאיפה בא / גורל אכזר שבך פגע. / פרח יפה, מלא חיים / אותך בלב תמיד אשמור / גורל אכזר אותך לקח / כפיר, אותך לא אשכח".

ליעד, אחותו של כפיר, כתבה לו: "אל תלך, תחזור, בוא אלינו. אח שלי היקר, איך עזבת אותנו ככה? איך? השארת אחריך שתי משפחות מפורקות ומלא חברים שלא מאמינים. אנחנו עדיין רוצים לקום ולחשוב שזה חלום, סיוט רע. אין יותר מי שיעצבן ויצחיק אותי, אין ארוחות שישי שבהן אני ואתה שרים וכולם כבר משתגעים מאיתנו. אח שלי, אתה לא היית צריך למות. לא אתה, ובמיוחד לא עכשיו. מתגעגעת ואוהבת, אחותך הקטנה".

ועוד כתבה ליעד, ביום הולדתו של כפיר שצוין ימים אחדים אחרי נפילתו: "אנחנו לא מאמינים שהיום, במקום לשיר לך היום יום הולדת, אנחנו בוכים על הקבר שלך … עם כל העצב הסבל והכאב אנחנו מאחלים לך מזל טוב, חיים שלי. תמיד נזכור את החיוך המאושר שלך, שהפך כל דבר ואפילו דבר פוגע ומעצבן לצחוקים שרק אתה ידעת לעשות. אמן ובמקום שאתה נמצא תחגוג ותשמח, שתסתכל עלינו מלמעלה ותהיה גאה, גאה בילדים שלך, גאה באישה שלך, באימא, באבא ובנו האחים שלך. כפיר, מזל טוב ליום הולדת עשרים ושלוש, שלא הספקת להגיע אליו".

ביום הזיכרון תשע"ד (2014), תשעה חודשים אחרי נפילת כפיר, נשא דברים אביו עזרי: "בני כפיר. הייתי עמך בחופתך והאושר עלה על גדותיו. ראיתי את האהבה המתוקה לרעייתך רעות וליבי פרח ביום שמחתך. ביום שליבך פסק השמים זעקו, ושלהבות של אש בערו. טיפות הגשם נטפו וזלגו כדמעות של עצב. חשך עולמי, זעקתי בקול של תפילה. רק קול הקדיש הדהד מעל תלולית העפר, ומסרב להאמין. זעקת השבר וקינתי נשאבו מעלה במרומים, נשמה טהורה. הכוכבים שם מלמעלה שולחים לי חיוך ואהבה, ואני עדיין איני מוצא לי מנוחה, כי בעיני רואה את עיניך. הדמעות יזלגו כנראה עד יום מותי. ולבי נשבע בכל יום שחולף, אהיה רעות לאשתך, אדאג באושר לבניך, ובטוהר אקדיש את זכרך לעד. בני כפיר, אהבת נפשי במרום. יהי זכרך ברוך, ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים".

באזכרת שנה לנפילת כפיר אמר אביו: "בני כפיר. חלפה שנה והזיכרון אינו מרפה ואינו מרפה. העונות חלפו וזיו פניך חקוק בנפשנו וחודר לליבנו. הדמעות כטל נוטפות, אנו ממשיכים לזכור והגעגועים רבים. למרות חלוף הזמן אתה תמיד לידנו, חשים אנו את קרבתך, חשים אנו את נשמתך שפסקה. אולם החיים חזקים משכול וצער, ואנו ממשיכים וזוכרים. שמך חקוק באש שאינה דועכת, מותך קשה מנשוא. עדיין שואל אני בתפילותי האם מותך יד המקרה, יד הגורל או רצון האל.

כמו שנאמר בקינת דוד: 'על במותיך חלל איך נפלו גיבורים … מדם חללים מחלב גיבורים'. כי אתה היית בחייך כפי שכתוב: 'מנשרים קלו מאריות גברו'. במותך ובחיינו לא ניפרד לעולמים וכך תמיד נזכירך, לוחם בחייך לוחם במותך! נוח על משכבך בשלום. ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים".

האחות ליעד הכינה עבודת בגרות באמנות לבית ספרה ושמה "הכיסא הריק". בעבודה היא מתארת את החוסר הבולט בארוחות שבת בבית המשפחה, כאשר על השולחן יש שתי צלחות אך אין כיסאות לפניהן. אלה הצלחות של כפיר ושל מתן.

ברדיו "קול חי" שודר ביום 4.3.2014 ריאיון של המגיש דודו סעדה עם רעות, רעייתו של כפיר, ריאיון שנערך בטקס ברית המילה של בנם השני, טוהר. בשיחה מספרת רעות על כפיר, על נפילתו ועל העצב והשמחה שהתערבבו להם יחדיו בטקס ברית המילה. הריאיון ניתן להאזנה באתר יוטיוב.